לא נוח לחשוב על זה. לא נוח לחשוב על כך שלא רחוק מאתנו ממש, יש אנשים רעבים. ילדים שמסתפקים במה שיש או יותר נכון במה שאין, והולכים לישון פעמים רבות רעבים. לא נוח לחשוב שישנם אומללים שהגיעו לפת לחם, ונאלצים להזדקק לחסדי הבריות עבור הקיום הכי בסיסי, הכי מינימלי והכי חיוני. לא נוח לחשוב על כך שיש משפחות שבשולחן שבת מגישים קופסת פיתות וקופסת טונה.
אבל זו מציאות.
קשה לחשוב על זה. קשה גם בגלל שהמושגים רחוקים מאתנו, וגם בגלל שרגשות אשמה – לכאורה -לא יועילו יותר מידי. "מה אני יכול לעשות?" שואל כל אחד את עצמו, גם לאחר שנחשף לתמונה הכואבת של מחסור חריף, המתרחש גם בישראל של 2018. "אני יכול לעבור בין כל אומללי המדינה או העיר ולדאוג להם לארוחה?" זה רחוק מאתנו ולא פחות מכך – גדול עלינו.
אבל זו – כבר לא המציאות!
כאשר יש מי שנושא בעול, כאשר יש גוף שלוקח אחריות על הענין, כאשר לנגד עינינו גוף מסור של אנשים עם נשמה חברתית גדולה, שנרתמו לחסד הגדול מכל ועושים את המעשה הכי סולידרי שבנמצא – כבר יש פתרון. יש לך דרך לעזור להם. ב"מפעל בית התבשיל", על כלל פעיליו ומתנדביו, עושים את זה מידי יום ביומו: פשוט מאכילים אנשים שאין להם. במסירות, בהתמדה, בעקשנות ובתחושת שליחות המפעמת בכל מי שהצליח פעם להשביע מישהו רעב.
וכעת הם פונים אלינו, ואנו חייבים לעזור להם. במחיר פעוט, בנטילת חלק אחד מיני רבים, תמשיך הפעילות הברוכה, ותלך ותגדל עד שתיתן מענה לאחרון הנזקקים. המקום שיוגדל ויורחב, הרעבים הנוספים שיוכלו להנות ממנו במקום לחזור על עקבותיהם בבושת פנים ובקיבה בוערת, הנכים האומללים שיוכלו לאכול כראוי והמנות הרבות יותר שיוכל המטבח המוגדל לייצר – הינם בהישג יד.
הישג יד, שבעבורו נדרשת רק אותה הושטת יד! רק זו!
תרומה לבית התבשיל קטנה שלכם, תצטרף לרבות אחרות. לתרומות של אנשים כמוכם, שקוראים את הדברים הללו ומבינים כי יש דברים שאסור שיעברו ליד העין והלב, כל עוד בני אנוש אנו.
כל שנדרש הוא עוד נדיבי לב, שיעניקו תרומה שלוקחת אחריות על עוד אבן בחומה הביטחון התזונתי הגדולה שמייצר מידי יום "בית התבשיל". תרומה שמבטיחה כי עוד משפחה תאכל כראוי בשבת. תרומה שמבטיחה שעוד רעב יוכל להתקיים. תרומה שמבטיחה שרעב מציק של נכה – יוכל מעתה להתמלאות כראוי.
הפער בין הסכום הפעוט הדרוש לבין המעשה הבסיסי והגדול ביותר בעולמנו, הינו בלתי נתפס. זהו סכום שכואב לדבר עליו ביחס למה שמונח על כף המאזניים. בעשרות שקלים בודדים אנו יכולים לקיים נפשות, כפשוטו. פת לחם. ארוחה סבירה לאלו שנושאים אליה עיניים. אין פחות מזה, לא צריך יותר מזה!
הושיטו את היד, למעשה קטן עבור אלו שלא זכו. עבור אלו שכל מה שעבורנו מובן מאליו – עבורם הוא חלום ומשאלת לב. עשו את הדבר המתבקש, את הנתינה הקטנה הזו, שעבור אחרים היא עולם ומלואו. זו האחריות שלנו, זה האוכל שלהם!!!