אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם כי אורחי בית התבשיל נמנים על אלו שגורל חייהם הסתבך נואשות
נכים בבית התבשיל

אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם כי אורחי בית התבשיל נמנים על אלו שגורל חייהם הסתבך נואשות, והביא אותם למצוקה אמתית של פת לחם. אחוזים רבים יחסית מתוך האנשים הסובלים מנכויות – נמצאים במצב זה, ביחס הרבה יותר גדול מאחוז הנזקקים באוכלוסייה הרגילה, אבל בית התבשיל לא מצליח לתת להם מענה.  אחת הנקודות הכואבות שליוו עד היום את הפעילות העצומה והמבורכת של בית התבשיל, היא חוסר יכולת עגומה לארח במבנה הקיים חלק גדול מהנצרכים הגדולים ביותר לבית התבשיל: ציבור הנכים.

"כל כמה ימים שוב נקרע הלב לראות עוד אדם נכה מגיע בשארית כוחותיו, ונאלץ להימנע מלהכנס בגלל שהמקום לא מאפשר לו לשהות בו עם המוגבלות שלו", אומר חיים ."המדרגות, השירותים הקטנים שאינם מותאמים לתקן הנדרש לנכים, וכל ענין ההנגשה שלא נלקח בחשבון במבנה הישן שעומד לרשותנו כיום, עמד לרועץ בכל העניין הזה. שיקול הנכים בפני עצמו היה זרז גדול מאד לצאת לשיפוץ, למרות חוסר המשאבים החריף. אנו נאלצים לצאת לציבור ולהסביר כי אנו כחברה לא יכולים להוציא כל פעם ליגאל, נכה מהאזור שזה המקום היחיד שמחזיק אותו – את הארוחה שלו החוצה, ולראות אותו אוכל על המדרגות".

יגאל נפצע בעשור הקודם בתאונת מנוף שהרסה את חייו. הוא הפך לשבר כלי, ומתנייד רק בעזרת כיסא גלגלים. אני ממתין עד לשעה הקבועה שבה הוא נוהג להופיע, ומרגיש את העיניים מתרטבות בלי שליטה –פשוט כך – כשאני רואה אותו מתגלגל בקושי אל הכניסה, ונעצר. הטבח רץ לעזור לו, מביא את האוכל עד אליו, על מגש, והוא נאלץ לאכול בפתח בבושה שלעומתה נראים האוכלים בפנים – כאורחי מסעדה מכובדים. אז נכון שזו המטרה שעומדת לגד עיניהם של מנהלי "בית התבשיל", אבל כערך בפני עצמו – שכל רעב ירגיש אדם מן היישוב ולו לזמן קצר, ולא חלילה בגלל תיעדוף מאולץ ומכאיב של הבריאים יותר לעומת הנכים.

"יש כאלה שעוד לא יודעים ומגיעים ומתאכזבים, אני רואה את זה קבוע, אבל כל החברים הנכים שלי כבר יודעים", אומר לי יגאל בעודו אוכל, "המקום הזה, עם כל הרצון הטוב, לא יכול לעזור להם. הגישה, השירותים, שום דבר כאן לא נותן מענה לנכים. הם איכשהו מסתדרים או ממשיכים לרעוב ולאכול לחם עם ממרח. לי אין ברירה ואני חייב בגלל הסוכר שלי לאכול חלבונים כל יום, אז איזו ברירה יש לי?"

למעלה מ30% מהנזקקים בישראל הינם נכים", אומר חיים, "אין יום – שמעת? אין יום! – שאני לא נתקל בשאלה כזו בטלפון או במישהו שהגיע לכאן בפועל, ואני נאלץ בכאב ובדמעות לדחות את הפניה בגלל חוסר הנגישות הזו. זה לא הוגן, זה מכאיב ואלו האנשים הכי חסרי אונים בתוך כל האומללים והנזקקים שמגיעים לכאן, אבל דווקא להם אנו לא הצלחנו עד עכשיו לתת מענה. השיפוץ הזה יעשה לזה סוף. המקום יגדל ויוכל להכיל אותם, כי כל נושא ההנגשה ייפתר לחלוטין. זו חובתנו הבסיסית ביותר. זו עלות משמעותית ועול כבד על קופת בית התבשיל התמודדת עם ההוצאות הגדולות של רכישת המזון והתפעול הקיים, אבל אני בטוח שהציבור יעזור. ניתן להגיד לאומללים אלו לא? זו חובתנו עבורם!"