כשאנחנו חושבים על משפחה שהגיעה לפת לחם, כשאנו שומעים על עוד משפחה שאחד ההורים חלה ולא יכול לפרנס, כשאנו שומעים על מקרים קשים, קשה לישון בלילה.
המחשבה על משפחות בהן הילדים הולכים לישון רעבים, היא מהקשות ביותר שיש. לא צריך כושר דמיון מפותח כדי לדמיין את הדמעות, את הכאב, את הקושי, את הפגיעה הבלתי נתפסת בכל מערכות החיים.
לרובינו יש דרך להתמודד עם המחשבות הקשות על אותם אומללים. "בטח עוזרים להם" אנו אומרים. לא ייתכן שבמדינת ישראל 2018, ילדים הולכים לישון רעבים.
כן, בטח יש מישהו שעוזר. יש כל כך הרבה ארגונים, כל כך הרבה אנשים טובים. בטח מישהו עושה משהו עבורם. בטח יש מישהו שעוזר להם, שדואג שמצב כזה לא יתמשך.
אנחנו, ב"בית התבשיל", אנחנו אלו שעוזרים לאותם ילדים רעבים ולאותם משפחות.
זו מציאות כואבת, אתה אנו מתמודדים מידי יום. הלב נחמץ, הדמעות לא מתרגלות, וכל יום מחדש אנו מתאמצים כדי שאכן, "יהיה מי שיעזור".
זה לא מובן מאליו, כי העלויות הן בלתי נתפסות. אלפי מנות שיצאו אתמול, לא עוזרות למשפחות שנמצאות במצב בו הן צריכות את העזרה גם היום.
בלי התרומה שלך, ושל כל התורמים לפעולות "בית התבשיל", אפשר לסגור את עולם החסד הגדול המתחולל מידי יום ביומו. כל קיומו הוא בזכות התרומות שלך ושל אחרים, שיודעים שכדי לישון בלילה קצת יותר טוב ובשביל לדעת שעשינו כל שביכולתנו בשביל אותן משפחות אומללות – תורמים ל"בית התבשיל".
יש לנו את הרצון. גם לך. לכל אחד. כל בעל לב, רוצה לעזור למשפחות שאחד ההורים חלה והקושי הכלכלי שלהם חונק ומעיק דם בקיום היומיומי והפשוט ביותר. כל אחד רוצה להקל על אנשים במצוקה, ולדעת שילדים לא הולכים לישון רעבים.
ואפשר לעזור. בידינו הדבר.
ל"בית התבשיל" מגיעות עשרות בקשות מידי יום ממשפחות רעבות ללחם. הצורך נענה כפי היכולת, והיכולת היא תלויה עד כמה תענה לקריאה פולחת הלב הזו.
היום, למשל.
כשהגננת של מעיין התקשרה, עוד לפני ששמענו את הפרטים, ידענו שהטלפון הזה הולך להיות עם סיפור עצוב, ולצערנו אולי גם עם סוף עצוב.
היום אנחנו כבר לא נוכל לעזור.
היו היום כבר שיחות רבות שנענו בחיוב, והצטרפו לרשימת מאות המשפחות המקבלות מנות מידי יום, עד שיעמדו על הרגליים בכוחות עצמן.
היו היום שיחות שכבר נאלצנו לדחות ולהשיב שנראה מה ניתן לעשות בהמשך… המשאבים מנוצלים עד תום. האפשרויות אזלו. לא ניתן להתחייב על האכלתם של ילדים נוספים.
הלב נשבר פעם אחר פעם עם כל הטלפון כזה.
ואז התקשרה הגננת של מעיין.
לא הכרנו אותה, לא הכרנו את מעיין, אבל את התסמינים הכרנו היטב: שוב ושוב "שוכחים" להביא לה סנדביץ'. ההמלצות לפירות והעדכונים להורים כי מעיין אוהבת את הפירות של חבריה בגן – לא מיושמים. תיק אוכל צנום עד ריק לחלוטין מלווה את מעיין מידי יום. הגננות מאלתרות לה משלהן ארוחת בוקר, שנחטפת תוך דקה על ידי ילדה רעבה ללא ספק.
לאחרונה היא גם מתחילה להגיע אחרי ארוחת בוקר, אבל כששואלת אותה הגננת מה היא אכלה בבית – היא משיבה בפשטות – "כלום!".
והפנייה הזו שוברת את הלב, ואז אנחנו מתיישבים לכתוב את הקריאה הזו.
אנחנו רוצים לעזור למעיין. אנחנו יכולים לעזור למעיין. אנחנו צריכים לעזור לה ולכל האחרים שידינו טרם הגיעה אליהם.
רק היו עמנו בהוצאות הכבדות מנשוא.
כי אם למעיין תהיה ארוחת בוקר – זה תלוי בכם.